תמיד החשבתי את עצמי כאדם נוח. כזה שלא מחפש מלחמות, לא מרבה לפגוע, ואם כבר חלילה קרה משהו – אני בדרך כלל יודע מול מי

עומדים אנו בפתחה של שבת שובה, בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, וכבר מרגישים באוויר את קדושתו של יום כיפור. בלבו של כל יהודי מפעמים רגשי קודש

השנה יחול היום הראשון של ראש השנה בשבת, ועל אף שעל פי התורה חובה לתקוע בשופר – קולו לא יישמע. ביום שמושתת על זעקת השופר לעורר

בימים אלו, כשתלמידי כיתות  א' עשו את צעדיהם הראשונים והנרגשים בבית הספר, עמדתי מולם והבטתי בעיניהם. ראיתי שם ציפייה דרוכה, פרפרים בבטן, מעט חשש –

פחות משלושים יום נותרו עד יום הכיפורים. היום הקדוש נפתח בתפילת "כל נדרי" – סוג של התרת נדרים מטלטלת ומרגשת. נוספים על כך מנהגי העדות השונות לערוך

את ידידי ורעי, מר רוני רימר –  יו"ר הנהלת "בית הכנסת הגדול" בחדרה, אני מכיר כבר למעלה מעשרים שנה. גבאי מסור בלב ובנפש להצלחת בית הכנסת בפרט,