פרשת תולדות

 

פרשת תולדות

#במאבק על החיים

#1

בגיל שנתיים הוא הגיע לישראל מתימן והוריו עברו להתגורר בראש העין. בגיל 12 גלה למקום תורה ולמד בישיבת נובהרדוק-חדרה אצל הגאונים רבי אלחנן פרלמוטר ורבי יעקב גלינסקי, זכר צדיקים לברכה, שם רכש את יסודות הלימוד וערכי המוסר.

הגאון הגדול רבי חיים עדני זצ"ל רבה של אליכין – שבימים אלו מלאו שלושים לפטירתו – היה קודם מנחיל המסורת ואחר כך גם רב ומורה דרך. הוא שימר בקנאות את מה שראו עיניו בסערות תימן וביקש לשמר ולהנחיל לדור אחרון את המסורת והמורשת המפוארה במקוריות ובחיוניות.

את משימתו העיקרית בחייו ראה בשליחות  רוחנית להרבצת תורה בעם ישראל ובמיוחד בצעירי הצאן. בהגיעו לכהן כרב היישוב בשנת תשמ"ג (1983) היה היישוב מורכב מבעלי השקפות עולם שונות והוא בנועם הליכותיו ואצילות מידותיו סחף עמו משפחות רבות. למרות ידיעותיו וגאונותו הרבה דרש תמיד בשלום כל אדם, טיפח כל תלמיד מקטן ועד גדול ופתח את היישוב למרביצי תורה במטרה להגדיל תורה ולהאדירה.

הוא גם היווה דוגמא אישית לתורה שהשריש בתלמידיו, איש אמת, שקיים בעצמו את ציווי התורה "לא תגורו מפני איש" ועמד על משמר הדת בעוז ובנחישות, לצד נעימות ורגישות, עניו וצנוע, עובד השם בשמחה תמידית, כפי שהגדירו אותו שומעי לקחו ותלמידיו המובהקים: "תורה במתיקות".

לאנשים מהצד, ההתמודדות נראית קלה ופשוטה, ישוב פסטורלי בין עמק חפר לחדרה, נוף מקסים, בתים רחבי ידיים ומרחבים מוריקים, אבל איש לא משער בנפשו כמה אתגרים, כמה מאבקים, כמה מסירות נפש נדרשה בשביל להקים משפחה כל כך מפוארת ובעיקר בחיוך כובש להאדיר את ה' יתברך בעולם, בקרב צעירי בני ישראל.

#2

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על הולדת יעקב ועשיו. טרם יצאו לאוויר העולם וכבר נאבקים איש איש על עמדתו. "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו, וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב".

המאבק של יעקב על מקומו בהיררכיה כה משמעותית עד כדי שההתמודדות הזו הופכת לאבן דרך בחייו והוא אף נקרא על שם אותו מאורע היסטורי, יעקב. מסירות נפשו גרמה לכך שהמלאך ישנה את שמו לישראל, "כי שרית עם אלוקים ואנשים", ועל שמו נקרא עם ישראל עד עצם היום הזה.

אין לנו כל הבנה בגדלותם של ראשונים ובמיוחד של האבות הקדושים, אך אם אמרו חכמינו זכרונם לברכה כי "מעשי אבות סימן לבנים" הרי שבוודאי אנו צריכים ללמוד ממעשיהם הטובים. כשאנו מתבוננים אנו נוכחים לראות כי כל חייו של יעקב אבינו מתאפיינים במאבקים והתמודדויות רבות, עם עשו אחיו ועם דודו לבן, עם יושבי ארץ כנען, ועוד ועוד.

ללמדנו, כי כל מעלה אמיתית, כל דרגה, כל הצלחה – הכול תלוי ועומד לפי התמודדות האדם, לפי הקשיים שליוו את דרכו. מה שהולך בקל לא שווה כלום.

זו לימוד מוסר השכל מפרשיות אלו: יגעת ומצאת – תאמין. ללא יגיעה אמיתית אין מציאה.

#3

ביום שישי האחרון ערכתי חופה לא שגרתית במקום לא שגרתי, בחצר בית הספר 'מדעים ויהדות'. עם סיום שעת הלימודים נתקלו מאות התלמידים בחופה הייחודית והמקושטת בחצר בית הספר.

הילדים כמובן הצטרפו לשירה ועמדו בעיניים משתאות מביטים על מעמד החופה, כדת משה וישראל. מה שצד את עיני הוא תמימותם וטוהר ליבם של הילדים. לא היה ילד שלא חלם בקול להיות ה'חתן' ולא היתה ילדה שלא ביקשה להחליף את ה'כלה'. "איזה כיף להם", הם צקצקו בקול, "איזו שמחה יפה".

חתונה הוא תמיד מאורע משמח, אבל גם אתגר. באה חתונה באה התמודדות. כשמתחילים את החיים האמיתיים באים עמה המכשולים, הקשיים, הבעיות. אבל אז יודעים שיש חיים.

משל למה הדבר דומה, לרגל שנרדמה, כשאדם יקבל צביטה הוא יידע שהרגל חיה. עד שלא מרגישים צביטה לא יודעים את מצב הרגל. כשאדם חי ברגילות שלו, והכול זורם, לא בטוח שאתה באמת חי את החיים האמיתיים. אמנם, כשהוא חש צביטה כאן, מכה שם – סימן שאתה באמת חי ונושם.

חכמינו זכרונם לברכה לימדונו (שבת קל, א) כי "ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא", אין כתובה, חתונה, ללא מריבה. ואין הכוונה שהזוג אמור להתקוטט מתחת לחופה, ממש לא. ה'תיגרה' היא שיגרת החיים, האתגרים שמלווים את הזוג היוצא מתחת לחופה.

בלעדיהם לא היה לנו מה לעשות כאן בעולם.

#4

בראשית השבוע השתתפתי בימי גיבוש לעובדי ומתנדבי 'מפעלות הרב גרוסמן'. הגיבוש נערך בתנאי שטח קשים, בנסיעה של שעות רבות בג'יפים תוך ניסיון לכבוש דרך שככל הנראה עדיין לא נכבש מעולם.

הג'יפים לא כולם בשימוש מתמיד, כך נוצר מצב שלכבודנו הוציא בעל הבית מהמוסך כמה ג'יפים מאובקים ואתגר אותנו להתמודד בעוד כמה אתגרים מלהיבים יותר או פחות.

התובנות הן רבות, אמנם התובנה המרכזית היא שנסיעה בכביש בדרך סלולה או בדרך מישור – לא מעניינת ולא שווה כלום. אתה יכול לנוסע עם הג'יפ המשוכלל והחדיש ביותר בכביש ירושלים תל אביב ולא לחוש כלום. כל ההנאה היא לכבוש יעדים ודרכים, קשות ומשונות.

אבותינו השאירו לנו מסר ברור: כשאדם מצליח לצלוח את המכשלה, לעבור את הקושי זה התענוג הגדול ביותר שיש. צאו וכבשו את הדרך.

שבת שלום וחודש מבורך.

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן
השארת תגובה