#מילה טובה בצעדת המוות
השבוע ציינו במדינת ישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כבכל שנה השתתפתי מתוקף תפקידי בארועי היום, בעצרות ברחבי העיר חדרה ובבתי ספר. השנה שובצתי לנאום בבית הספר הרב תחומי בעיר. מאות התלמידים ישבו בדומייה והנציחו את זכר הקדושים, למדו על ההיסטוריה הכואבת של עם ישראל והתייחדו עם זכר הקדושים.
המטרה הראשונה בארועים היא כמובן להנציח את זכרם ולגרום לכך שהם לא יישכחו. "למען ידעו דור אחרון בנים יוולדו", שהדורות החדשים ילמדו על העבר הלא רחוק, ועל הרוע והאכזריות שרצו לכלות את עמנו, ובכל זאת "נצח ישראל לא ישקר".
בבואנו להעלות את זכרם של הקדושים עליהם נאמר בחז"ל "הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם", שומה עלינו מקודם לזכור את אשר חרטו בדמם על קירות תאי הגזים "לא תשכח". הם כתבו זאת בדם התמצית, רגע לפני שעלו בסערה השמימה. חשוב היה להם שלא ישכחו את הזוועות הללו. ולכן אנו מתייחדים עמם בכל שנה ושנה.
סיפרתי לתלמידים על הערבות וההדדיות גם בעומק השאול. יהודים דאגו איש לרעהו גם בשעות הקשות ביותר. אחד מגדולי המשפיעים החסידים בדור שלאחר השואה היה 'המשגיח' רבי גוד'ל איזנר. רבי גוד'ל עבר את אימי המלחמה ושיכל את אשתו וילדיו. באחד מצעדות המוות אותם עבר, כשהנאצים ימח שמם הכריחו אותם ללכת צעדות ארכות טווח בשלג ובכפור כשבקושי פיג'מה דקה מכסה את עור בשרם, נשבר רבי גוד'ל וכוחותיו כבר לא היו עמו. מזון כבר לא הגיע לפיו כמה ימים והקור חדר לעצמותיו, הוא נפל שדוד בירכתי הצעדה.
את צעדות המוות ליוו הרוצחים עם אקדחים שלופים וכלבים אימתניים. כל מי שהעז לצאת ולו לרגע מהשיירה, נורה ב'ייקיות' מדהימה. אבל רבי גוד'ל נפל ולא היה כוח במתניו לזוז אפילו פסיעה אחת נוספת. ואז, עבר שם בן עירו, אברומ'לה שטרן. כשראה את רבי גוד'ל על הריצפה הוא הבין מה עלול לקרות כאן. הוא גחן לעברו ולחש: "גוד'ל לויף". גוד'ל רוץ. "מחכים לנו" לפתע, כמו כוחות חדשים נוסכו בו, קם רבי גוד'ל והצטרף מחדש לצעדה. צלח את המלחמה והעמיד אלפי תלמידים. כוחה של מילה טובה.
יש כאן מסר ברור לכל תלמיד ותלמיד. עד היכן מילה טובה שלנו כלפי הזולת יכולה להשפיע. לא צריך מלחמה בשביל להכיר בכוחה של מילה טובה. חבר עובר מבחן? נאחל לו בהצלחה. אנחנו רואים מישהו מתמודד? נושיט לו יד וכתף. מכירים מישהו מתקשה? נאיר לו פנים. נאמין בכוחם של מילים שיכולים להציל חיים.
*
אחת הפרשיות הכאובות בישראל הינה הטיפול הלקוי והבירוקרטי בניצולי השואה. ביום הזיכרון קיבלתי טלפון מפתיע מפעילים כי בבית העלמין 'הירקון' בתל אביב קבר של ניצול שואה שנפטר ערירי לפני 14 שנה ובהקמת מצבתו טעו החברה קדישא וייחסו אותו בשוגג כאשה. שמו "שמחה גורדון" יכול להתפרש כשם אישה. וכך נכתב בטעות על קברו: שמחה בת… נפטרה…
הקול יצא חיש וגברת נעמי מימון, שהתוודעה למקרה בשנה האחרונה יזמה טקס אזכרה גדול ומכובד כשהמוני בני אדם התאספו להקמת המצבה המחודשת ולתיקון העוול המאוחר. השתתפתי בעריכת טקס אזכרה מכובד ואף נאמר קדיש על ידי כמה מהמשתתפים. זה היה רגע מכונן ומרגש. ראית את אחדות עם ישראל. איש מהמשתתפים לא הכיר את המנוח הערירי ובכל זאת באו לחלוק לו כבוד ולהצדיע למי ששרד את המלחמה הנוראה ונותר לחיות ולהאמין.
טוב צדק מאוחר מלעולם לא. גם זה מסר אותו ניתן ללמוד מיום השואה והיה מי שאמר שאולי דווקא בגלל הטעות, זכה שמחה להזכרה מרגשת כל כך ומהיום והאלה כנראה ששמחה כבר לא ישכח…
*
בימים אלו אנו סופרים את העומר. בין פסח לשבועות אנחנו מצווים לספור ספירת העומר, אם כהכנה לקראת מתן תורה ואם זכר לקרבן העומר שהיה קרב בזמן שבית המקדש היה קיים.
בימים אלו אנו נוהגים גם בדיני אבלות, לזכר תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו על כך "שלא נהגו כבוד זה בזה". לא כתוב שזלזלו זה בזה חלילה, אלא שלא נהגו כבוד.
כשאדם מרגיש את עצמו יותר מחבירו, הוא לא נוהג בו כבוד, סופו שמזלזל בו וגורם לרעה שתבוא. אנחנו אמונים על הכלל של "כל ישראל ערבים זה לזה", ערבים זה גם מלשון עַרְבוּת וגם מלשון עַרֵבוּת ומתיקות. בואו נהיה ערבים ומתוקים זה לזה, נצהיב פנים לחברינו, נעודד במילה טובה ונזכה לקבל את התורה בשמחה ובחדווה, יחד שבטי ישראל.
שבת שלום
הרב בן ציון (בנצי) נורדמן
לתגובות nordman@jss.org.il
