תכל'ס, מה נשאר מכל זה?
השבוע השתתפתי בטקס פרידה מגזבר העירייה מר בועז חריף ששימש בתפקידו במשך חמש עשרה השנים האחרונות, הטקס היה מרגש ומכובד, אישי ציבור ומכרים נשאו בו דברים וגם אני התכבדתי לשאת דברי ברכה כידיד אישי ומשפחתי וכשותף לעבודה בעירייה.
חלק מהדוברים ציינו בראש ובראשונה את החוסן והאיתנות הפיננסית של קופת העירייה, על התקציב המאוזן ועוד ועוד. אינני רוצה להישמע כמי שמזלזל בחשיבותו של תקציב מאוזן, ובפרט על רקע נושא תקציב המדינה שעומד בימים אלו על הפרק, אחרי מספר שנים שהוא משמש ככלי פוליטי מובהק בידי הפוליטיקאים התורנים…
ובכל זאת הבעתי את דעתי, כי עם כל הכבוד לאיזון התקציב ולייצובו, לא על זה עומד העולם… אז מה כן הנושא? נראה להתבונן כדרכנו את הלקח העולה מתוך פרשת השבוע.
*
פרשתנו פותחת במאורע הטראגי של פטירת שרה אמנו: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים". והשאלה הנשאלת מאליה, מדוע הפרשה פותחת בתיאור "חיי שרה" – ומכאן גם שמה של הפרשה – והרי הכתוב בא לתאר כאן את פטירתה, ולא את סיפור חייה?
*
השבוע מלאה שנה לפטירתו של הפרופסור, הלורד והנואם היהודי המפורסם ביותר ביהדות התפוצות, הרב יונתן זקס ז"ל . הרב זלמן וישצקי מבאזל שבשוויץ מספר כי הרב שאל אותו: "אני נואם מאות פעמים בשנה, אני פוגש המוני אנשים מכל הסוגים ומכל המינים, מה היא לדעתך השאלה ששואלים אותי הכי הרבה?"
אנחנו היינו חושבים כי בוודאי השאלה הנפוצה ביותר תעסוק בענייני תורה ומדע, או על הצומת של ערכים ומסורת או שמא על דרכי ההתמודדות של היהדות עם אתגרי התקופה, כמו המדיות השונות וכדומה.
וכאן הגיעה התשובה המפתיעה: "ובכן, זו השאלה: רביי זקס, דו יו ריממבר מי? הרב זקס האם אתה זוכר אותי?". וואו!
*
האם אנחנו שמים לב למשמעות? כמה חשוב לו לאדם שיזכרו אותו, וכמה מטרידה אותו השאלה הזו! האדם עושה ופועל הרבה במשך החיים שלו עלי אדמות, אבל, שורת הסיכום שהוא שואל את עצמו, האם נשאר מזה משהו? האם זוכרים אותי?
כמה חשוב לו לאדם שיזכרו אותו לעתיד, כלומר שיישאר ממנו משהו בעולם, משהו טוב וחשוב בעל משמעות, מה היא המורשת שאתה משאיר אחריך? נבחן את עצמנו כמה באמת אנחנו משמעותיים בעולם, כמה אנחנו משפיעים על הזולת ועל העולם כולו, והלוואי שבאופן חיובי.
*
נחזור אל פרשתנו, שאלת "חיי שרה" המלבי"ם מלמד אותנו ביאור יסודי ונוקב: חיי האדם אינם כחיי הבהמה! התורה מלמדת אותנו כאן כי עיקר חיי האדם הם חיי השכל שהם החיים האמיתיים, ולא החיים הגשמיים שהם אכן שווים לחיי הבהמה, וחיים אלו (האמיתיים) לא יוודעו אלא בעת שהם באים אל סיומם, שאז האדם יודע את סכומם של החיים ואת כללות ימי חייו, ולפיכך כאשר סיימה שרה הצדקת את ימי שנות חייה, באו אל סיכומם מאה עשרים ושבע שנים שלמות ומלאות במצוות ומעשים טובים, ואת זה קבעה התורה לדורות, את סכומם של "שני חיי שרה" – וכפי שדרשו חז"ל "כולם שווים לטובה"!
*
זה הוא המסר שהעברתי באירוע הנ"ל… מה שחשוב באמת הוא מה אתה משאיר כאן אחריך מבחינת החיים האמיתיים, בכל מקום בו האדם נמצא – איזו מורשת אתה משאיר אחריך, ממש לא מעניין מה אכלת, כיצד בילית, וכדומה. ומכאן, אל ידידי הגזבר היקר, האם באמת בעוד עשר שנים ויותר במבט לאחור יזכרו איך וכיצד נסגרו התקציבים? איתן? יציב? מאוזן או מאונך? החשיבות של הדברים הללו הינה מוגבלת וזמנית. מה שחשוב באמת, וייזכר לעתיד, הם הערכים האמיתיים, הארת פנים לזולת, ההרגשה שאתה נותן כשמגיעה אליך פניה, כיצד אתה מגיב לסיטואציה של מצוקה שמתגלגלת לפתחך, פרויקט לטובת ילדים ונוער שמשוועים לעזרה וסיוע לגדול כראוי. יהדות, ערכים, תרבות נכונה. זו היא המדידה הנכונה, שבה האדם רוצה להיזכר לטובה, כי זה מה שנשאר לאדם מכל עמלו במשך שנותיו עלי אדמות.
הלוואי שנשכיל ונדע להשקיע במקומות הנכונים, ובצורה הנאותה.
שבת שלום וחודש מבורך
הרב בן ציון (בנצי) נורדמן
