פרשת חוקת

#ביצוע: 100%

כבכל שנה, סיום הלימודים והיציאה לפגרה, זוהי תקופת חשבון נפש עבור כולנו. זה הזמן להתבונן לאחור, להסיק מסקנות ולהפיק לקחים. האם כמורים, כמחנכים וכהורים, או אפילו כתלמידים, עשינו את מרב המאמצים והשקענו את מיטב הכוחות כדי לעשות את תפקידנו בשלימות, או חלילה נכשלנו. בישיבות צוותי הוראה בהן אני משתתף בתקופה זו, הפרמטר הניצב מול עיניי הוא, האם המורה או המחנך השתמש עם מיטב יכולותיו, כוחו ומרצו, והשקיע את מאת האחוזים בתפקידו, או לא. האם מול ההורים או מול התלמידים עשה המחנך את המקסימום.
השאיפה והציפיה מאיש חינוך, וגם מכל אדם בכל תפקיד, לתת את מאת האחוזים שלו. פחות ממאה אחוז, הרי זה כמו כישלון. מלבד שהדבר בא לידי ביטוי בתוצאות, גם האדם מול עצמו צריך לדעת, שאם יש לו אפשרות לתת מאה אחוזים, והוא נתן רק תשעים אחוזים, זהו כישלון חרוץ.
*
בשבוע האחרון השתתפתי במפגש גיבוש של ארגון הרבנים 'בנועם' שהתקיים באם-המושבות פתח תקוה. 'בנועם' קם במטרה להנגיש את היהדות לכל יהודי ויהודי. ארגון זה פועל בשטח ועושה רבות למען ה' ולמען העם בישראל.
במהלך הכינוס אמר מייסד הארגון הרב ישראל מאיר ריאני, שלמרבה הצער, הרבנות נתפסת בנושא של רישום נישואין כמיושן ורעוע.
כשקיבלתי את רשות הדיבור, אמרתי לרבנים המכובדים, שלמרות שבתפקיד רישום נישואין אין דרישה של 'להיות נחמד', עדיין זהו חלק מהסיפור. להבנתי ועל פי תפיסתי, כאשר מגיע זוג להירשם לנישואין, מוטל כעת על הרב לבצע את תפקידו במאת האחוזים. פחות ממאת האחוזים, בעיניי זהו כישלון. ומה הם מאת האחוזים? אין לכך כללים ברורים. אבל מה שצריך לעמוד מול עיניו של הרב, זה כיצד הוא עושה את תפקידו ושליחותו במאת האחוזים. אם צריך להיות נחמד – תהיה נחמד. אם צריך להגיד את המילה הנכונה – תגיד אותה. אם בני הזוג צריכים הכוונה נוספת – תהיה אתה האיש המכוון. פשוט לפקוח את העיניים ולהיות ערניים. לדעתי, אמרתי להם, בראש ובראשונה זו תפקידם של 'בנועם'. לתת לכל יהודי מאה אחוז שירות, ולקדש שם שמיים.
*
בפרשת השבוע, פרשת חוקת, אנו למדים את הרעיון הזה דוקא מסיפור 'מי מריבה'.
התורה מספרת: "ולא היה מים לעדה, ויקהלו על משה ועל אהרון". משה ואהרון ממהרים אל פתח אוהל מועד, שם נגלה אליהם הקב"ה ומצווה על משה לקחת את מטהו, להקהיל את העם ולצוות על הסלע שיוציא מים. משה מכה על הסלע במטהו פעמיים, ומים רבים פורצים מן הסלע, להשקות את כל העדה ואת צאנם. התוצאה: משה ואהרון נענשים חמורות על כך שלא עמדו בציווי לדבר אל הסלע, אלא היכו בו. נגזר עליהם, כי לא יזכו להכניס את העם לארץ ישראל.
וכל המפרשים נזעקים: במשך ארבעים שנה, מוליך משה רבינו את בני ישראל במדבר. סאת הייסורים והתלאות לא פוסקות לרגע. החל מיציאת מצרים, קריעת ים סוף, פרשת המתאוננים ועוד. ומשה רבינו, מנהיגם של ישראל, כנשוא האומן את היונק מוביל את בני ישראל בבטחה. מלווה, מדריך, מכוון, פוסק, מגשר, והכל כדי להגיע אל הארץ המובטחת.
ואז, רגע לפני שנכנסים לארץ ישראל, משאת נפשו של משה רבינו, לאחר ארבעים שנות ציפייה וכמיהה, מודיע לו הקב"ה שהוא לא יזכה להיכנס לארץ ישראל. ומדוע? אומר להם הקב"ה: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".
לכאורה, העונש נראה חסר פרופורציות בעליל, יחסית למה שהיה נראה כחטא.
אומרים המפרשים שאילו היה משה מדבר אל הסלע לעיני כל ישראל והוא היה מוציא את מימיו, היו בני ישראל לומדים קל וחומר ואומרים: 'מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנחנו'.
ונשאלת השאלה: מה השתנה בההכאה על הסלע?וכי עתה לא יוכלו בני ישראל ללמוד קל וחומר? האם כאשר יוצאים מים מהסלע אין זה קידוש ה'?
התשובה היא, שלמשה רבינו הייתה הזדמנות לקדש את ה' במאת האחוזים, אם היה עושה בדיוק כפי שנצטווה. אבל הוא לא מילא את שליחותו המלאה. ובגין כך נענש משה רבינו, כי הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.

המסר העולה מהפרשה: יידע כל איש ציבור, מנהל עסק, מורה, חנווני, שעשייה של פחות ממאת האחוזים, היא כישלון. על האדם מצופה לתת את כל מה שהוא יכול ולבצע את שליחותו ותפקידו בכל הכלים העומדים לרשותו. הדבר נכון בראש ובראשונה בבין אדם לקונו, אך גם בבין אדם לחברו.
אכן, האדם המבצע את תפקידו בשלימות, זו המעלה הגדולה ביותר. לא מצפים מהאדם להגיע לתוצאות, זה כבר עניין אחר, אך האדם צריך לבדוק את עצמו כל העת, האם הוא משתמש בכל הכוחות שלו למען התפקיד אליו הוא נשלח, או לא.
*
חז"ל מספרים על נבוכדנצאר מלך בבל שכבש את העולם כולו. הוא רצה לאחד את כל האומות תחת אל אחד, ובכך לחזק את מלכותו. מה עשה? בנה פסל גדול והביא נציגים מכל העולם שישתחוו לו. ליד הפסל עמד תנור ענק ומי שסירב להשתחוות, נזרק לאש. נציגי העם היהודי היו חנניה, מישאל ועזריה. הם טכסו עצה ביניהם ואמרו: אחת מעשר המכות במצרים הייתה 'מכת צפרדע'. הקב"ה נתן הוראה לצפרדעים להיכנס לכל מקום: למיטות, לארונות, וגם לתנורים. חנניה, מישאל ועזריה נשאו קל וחומר בעצמם: אם הצפרדע מוסרת את נפשה לקיום דבר ה', אנו לא כל שכן? וקפצו לאש.
הרעיון הטמון כאן נלמד מדברי רבי יהודה בן תימא הנודעים: "הווה עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".  גם שלמה המלך אומר במוסריו: "לך אל נמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם". וישאל האדם: כי יש בי את תכונת הנמלה? וכי יש בי עזות של נמר? מדוע מוטל על האדם ללמוד מדרכם של בעלי החיים?
רק האדם נברא אחרון לכל הנבראים. כשבורא עולם ברא את האדם, הוא אמר לכל היקום – לארץ ולשמים, לבעלי החיים ולצמחים: "נעשה אדם!". כל אחד מהנבראים יתרום מייחודיותיו לאדם. הנמר ייתן לו עזות, הנמלה – זריזות, החתול – צניעות, וכן הלאה.  וכך הווה.

בכל אדם טמונים כוחות נפלאים, ולו רק ישכיל להשתמש בכוחותיו במאת האחוזים, שכרו רב מאוד. התפקיד של האדם הוא למצוא את הכוחות הללו, הטמונות בקרבו, ופשוט להשתמש בהם.

שבת שלום וחודש מבורך

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן
לתגובות nordman@jss.org.il