עם הפנים קדימה!
בשבת האחרונה נפטר הרב יעקב צבי זקס ז"ל , שנודע יותר בשם הרב פרופ' לורד יונתן זקס, הרב שימש כרבה של אנגליה במשך עשרות שנים בפועל הוא שימש הרבה יותר מרב מקומי ונחשב לאחד האינטלקטואלים המובילים בעולם היהודי והכללי.
בשבועות האחרונים נודע כי הרב חלה במחלה קשה, ונפטר בגיל שבעים ואחת.
במסגרת העשייה הברוכה שלו הוא קיבל קביעות בבית הלורדים הבריטי, דבר ששמור ליחידי סגולה, וזכה בתואר "הברון זקס מאולדגייט". בשנת 2005 קיבל תואר אבירות מהמלכה אליזבת', ועוד שלל תארי כבוד ופרסים.
חשבתי להביא בבחינת "דבריהם הם זכרונם" תמצית שיעור שמסר הרב בפרשתנו לפני כמה שנים.
המאמר פותח בסיפורו של האיש הזקן בעולם, בגיל 114, ונכנס לרשימת עשרת האנשים מאריכי הימים מאז החל רישום האוכלוסין המודרני. בוודאי חושבים אתם שהגיע לגילו המופלג בשל חיים שלווים, חפים מפחד, מאבל ומסכנות.
אך המציאות הפוכה. האיש, ישראל קרישטל, ניצול השואה. נולד בפולין ב-1903, שרד ארבע שנים בגטו לודז', ואז הועבר לאושוויץ. בגטו מתו שניים מילדיו. באושוויץ נרצחה אשתו. בשחרור אושוויץ היה שלד מהלך שמשקלו 37 קילוגרם בלבד. היחיד ששרד ממשפחתו.
גדל כיהודי דתי ונשאר כזה כל ימיו. אחרי המלחמה קם מעולמו החרב והתחתן שנית. אשתו השנייה הייתה ניצולת השואה, הולידו ילדים, עלו ארצה וגרו בחיפה. במוחו היצירתי הקים מפעל ייחודי לממתקים, קליפות תפוזים מצופות בשוקולד, או שוקולד בצורת בקבוקון מלא ליקר. מכריו אמרו שאין בליבו שמץ מרירות, והטעים מהממתק הזה לאחרים.
מחייו של ישראל נוכל ללמוד על הפסוק בפרשתנו: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ" – תיאור מוות שָלֵו ביותר. והרי יודעים אנו על חיי אברהם – כמה מתוחים, עתירי ניסיונות קשים. בצו ה' היה עליו להיפרד מארצו, ממולדתו ומבית אביו וללכת ליעד לא ידוע. פעמיים אילץ אותו הרעב לצאת לגלות ולסכן את חייו. צאצאים לאין ספור הובטחו לו, ככוכבי השמיים לרוב וכחול אשר על שפת הים – אך עד לגיל זקנה מתקדם התהלך ערירי. כאשר היה לו סוף סוף בן מהגר שפחת אשתו, ה' אמר לו לגרשו. והנה את בנו היחיד משרה אשתו, יצחק, שהיה יורשו הרוחני וממשיך בריתו, הוא מצטווה להעלות לעולה. שבע פעמים הובטחה לו ארץ, אך במות שרה כמעט לא מצא ארבע אמות קרקע לקבור אותה. האם מות אדם כזה היא "בשיבה טובה, זקן ושבע"?
את התשובה למדתי מכמה ניצולי שואה שפגשתי, השתוממתי כיצד הצליחו להיאחז בחיים לאחר שראו מה שראו בגיא הצלמוות האפל ביותר.
עד שהבנתי את הסוד, משתמה המלחמה, התמקדו בכל כוחם בעתיד. הם בנו בתים חדשים, נישאו והולידו ילדים. רבים מהם לא דיברו כלל על זיכרונותיהם מן השואה, הם עסקו תחילה בבניית העתיד, ורק אז ראו לנכון לזכור את העבר.
וזאת אנו למדים מאברהם, בימי חייו קיבל מאלוקים שלוש הבטחות: לצאצאים, לארץ, ולהיותו אב המון גויים ולא רק אומה אחת. והנה, במות שרה, בהיותו בן 137, היה לו בן אחד רווק, ארץ משלו לא הייתה לו, גם לא פיסת קרקע, ולאומים טרם יצאו ממנו. אך שום מילה של תלונה לא יצאה מפיו. דומה שהבין כי רצון האלוקים ממנו לפעול במבט קדימה.
הוא מיהר ורכש חלקת קרקע ראשונה בארץ המובטחת, את שדה המכפלה בחברון, ואז ציווה על עבדו למצוא אישה לבנו יצחק, כדי שייוולדו נכדיו הראשונים משרה. ולבסוף, והוא ישיש מופלג, התחתן בשנית והוליד שישה בנים שעתידים היו להיות אבותיהם של המון גויים. להרף עין ישב והתאבל על העבר, ומיד אץ להמשיך את הצעדים אל העתיד.
כך גם עשה עם ישראל כולו. היהדות לא ישבה באפס מעשה ורק ביכתה את המיליונים שנרצחו. עם ישראל בחר בדרך אחרת. הוא כמו שאג פֶּה אחד "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה", מיהר לקום מהאסון ולבנות לו עתיד. ואכן, עם עתיק זה, נשאר צעיר ותוסס, ובעל מעמד מוביל בעולם כולו.
אני מוסיף , שיש שיגידו ש"הסכמי אברהם" שנחתמו לאחרונה, הם חלק מהתמונה הגדולה והרחבה של המשך התגשמות ההבטחות – ימים יגידו
דבריו של הרב זכרונו לברכה נותנים השראה רבה להעמיד את העתיד כמטרה, המבט אחורנית נותן את הכיוון העוז והמרץ להתקדם קדימה, למען העתיד המובטח!
שבת שלום ומבורך
הרב בן ציון (בנצי) נורדמן
