פרשת תצוה

אוהב ישראל

שנה לפטירתו של הרב הצדיק רבי משה יצחק לוין ז"ל, מיקירי העיר חדרה

 

במלאת שנה לפטירתו הפתאומית של חמי היקר באדם הרב הצדיק רבי משה יצחק לוין ז"ל – שהיה אוהב הבריות, בשר מבשרה של העיר, יקיר העיר חדרה ואוהב ישראל ללא תנאי, אנסה להציב כמה ממעלותיו הייחודיות לעילוי נשמתו.

הרב לוין היה שריד לדור דעה ואחרון תלמידי אסכולת המוסר בישיבת נובהרדוק. כתלמיד האסכולה, נשא תמיד על שכמו את מידת האמת שהייתה נר לרגליו ומעל כל שיקול. הרב לוין היה איש אמת במהותו, התרחק משקר ונדנוד של שקר כמטחווי קשת. האמת שלו לא תמיד הייתה נעימה וערבה לאוזן שומעיו אבל הוא לא סטה אפילו סטייה קלה מהאמת שבערה בקרבו והניעה את דרכיו וצעדיו.

מבית היוצר הנובהרדוקי למד ולימד גם את מידת הזריזות והתכליות. הוא לא היה איש של בטלה ושעמום, הוא היה איש של תכלס ולמעשה. דווקא היום כשהאמירה הרווחת היא "מה שאתה יכול לעשות מחר – תעשה מחרתיים", הוא לא הסכים לכך ונלחם לעשות את זה כאן ועכשיו. הוא היה רגיל לומר את האימרה הידועה בפרקי אבות "ואם לא עכשיו – אימתי?", לכל רגע יש ייעוד, ורגע שהולך לא חוזר.

כל מי שהכיר את הרב לוין ידע ההקפדה שלו בממון זולתו. ראינו אצלו איך הקפיד על שקל וחצי שאינם שלו להשיבם לידי בעליו. הישרות שלו בענייני ממונות היה לשם דבר. וזה לא אדם שישב בבית והכול בא אליו מן המוכן, הוא עמל ועמל קשה לפרנסתו במהלך כל השנים ונשא ונתן עם הבריות ותמיד תמיד הקפיד על כל אגורה שתהיה מזוקקת וכשרה.

הוא דבק במידתו של אהרן הכהן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום". תמיד ניסה לפשר ולתווך ולהרגיע ולהסביר ולהרבות שלום בעולם. והכול מתוך ענווה ושפלות הרוח. קשה לתאר את ענוותנותו הגדולה. אדם גדול כמותו שהרביץ תורה, רבות בשנים עוד מימי עלומיו, כראש כולל וכמקים עולה של תורה, המתיבתא והישיבה קטנה יחד עם רב העיר הגר"ש ביטון. הוא יכול היה ליהנות מתפקיד תורני נכבד לאורך כל ימי חייו אך הוא בחר את צידי הדרכים ולא הסכים להפוך את התורה כמנוף לפרנסתו ולהצלחתו האישית.

תדיר הסתתר והצטנע ונחבא אל הכלים. כשהיו אירועים תורניים במוסדות אותם הקים ייסד וטיפח היה תמיד מתיישב באופן טבעי כאחד האדם בין האורחים, ולעולם לא הסכים לשבת בראש השולחן ולא ליהנות מן הכבוד שהגיעה לו ביושר. אכן התקיימו בו דברי חז"ל "כל הבורח מן הגדולה – הגדולה רודפת אחריו". הוא מעולם לא רדף אחר הכבוד, אבל היא הגיעה אליו לבד.

 

*

בפרשתנו, פרשת "תצווה", מצטווה משה רבינו לגייס בונים למשכן ה' באוהל מועד ואלו שיתפרו את בגדי הכהונה הייחודים לאהרן הכהן ולבניו. בציווי של הקדוש ברוך הוא אליו נאמר כך: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי". הציווי כולל שני תכונות מרכזיות בעושי המלאכה: חכם לב, רוח חכמה.

מה ההבדל ביניהם? "רוח חכמה" היא חכמה פשוטה, המוקנית בליבו של כל אדם, חכמת ההמונים כפי שאנחנו אוהבים לכנות. אמנם "חכם לב" הכוונה למי שמחכים את ליבו, קרי, גם אם ליבו נוטה לצד אחד, הוא כופה על ליבו את חכמתו היתירה ומשעבד את ליבו לעשות אחרת ממה שהינו חפץ ורוצה. זו התכונה הנדרשת ממי שהיה שותף לעשייה בבית המקדש, לעשות לפעמים לא כפי שהלב חושק אלא כפי שצריך ונכון לעשות.

דומה ויותר מכל היה הרב לוין איש "חכם לב" שפעל בכל עת לתיקון ולשיפור מידותיו. הוא אגר ואסף מצוות ומעשים טובים במשך כל ימי חייו, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה "חכם לב ייקח מצוות". והכול מתוך חדווה ומאור פנים. תמיד ידע לומר את המילה הנכונה לכל אדם, בסופר, בבנק, בדואר. הוא לא עזב מקום מבלי שהעלה חיוך על פני העומד כנגדו וגם אם זה היה ילד קטן. התקיים בו הכתוב "חכמת אדם תאיר פניו".

בהלוויתו הגדולה של הרב לוין – אשתקד – ראינו פסיפס של אנשים מכל הגוונים והחוגים, העדות והקהילות בעיר. כולם הרגישו מחוברים וקשורים אליו, כולם אהבו אותו והשיבו לו אהבה על אהבתו אליהם.

ראויה דמותו שתיזכר כמי שהאיר את פניה של העיר חדרה לה היה מחובר וקשור, ואשר אותה אהב בכל ליבו ונפשו. ראויה דמותו הגדולה שתישאר חקוקה בליבות מכריו אוהדיו ומוקיריו הרבים.

שבת שלום ומבורך

השארת תגובה