פרשת תולדות

#יעקב ועשיו על ספסל הלימודים

חדרה לבשה חג. ראשי החינוך העצמאי – כבוד היו"ר המיתולוגי ה"ה  רבי אברהם יוסף ליזרזון שכיהן במשך שנים רבות כסגן ראש עירית ירושלים והמנכ"ל ידידי איש החזון והמעש הרב אליעזר סורוצקין המשמש גם כיו"ר 'לב לאחים' – סובבו בין בתי הספר והתרשמו מקרוב אחר הפעילות הענפה לחינוך  ילדי ישראל.

יש משהו מיוחד בחדרה שהיא כור היתוך וקרקע פורייה להרבה יוזמות וחדשנות חינוכית. יש בהחלט מגוון בתי ספר שלא קיים בעוד מקומות ויחסית לגודל האוכלוסייה היוזמות החינוכיות רבים מאוד, כך שניתן למצוא כאן כמה וכמה נוסחאות ובתי ספר שלכולם מטרה אחת, לחנך את ילדי ישראל.

הפסיפס כה שונה וכה מושלם. רק גוונים שכאלו, של כל קהילה וחוג בפני עצמה יוצרים את השלימות, פסיפס מרהיב של צבעים וגוונים שונים וייחודים, המשלימים זה את זה, יחד שבטי ישראל.

אמרתי בפני האורחים החשובים כי בפרשתנו, פרשת תולדות, אנו למדים על המאבק הראשון של עשיו מול יעקב. חכמינו מלמדים אותנו כי כשעברה רבקה על פתחי בתי מדרש ביקש יעקב לצאת ואילו כשעברה על פתחי עבודה זרה ביקש עשיו לצאת. ומה רע היה לו ליעקב להמשיך להגות על תלמודו על ידי מלאך כפי שמספרים לנו חז"ל?! רק יעקב ידע כי החיבור בינו לבין עשיו הוא חיבור קטלני, שאסור לו שיהיה. זו מתכונת שנועדה לכישלון.

אחדות פירושה להכיל את השני, לסבול את השני ולכבד את השני. לפעמים האחדות הגדולה ביותר הוא להבין שיש שני, שונה ממך, נוהג אחרת ממך. זו האחדות האמיתית. אין חכמה לכפות תרבות חיים ומסורת חיים כזו או אחרת על השני. אלא להיפך, לייסד מוסדות בשבילו, לבנות בתי ספר עבורו, להכיר בשני ולכבד אותו כמו שהוא היה רוצה.

אם אמרו חכמינו כי "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ", הרי שזו המטרה הראשונה שלנו כמחנכים וכמורים, לתת לתלמידים כל אחד את ה"ליבו חפץ" שלו, ליישם את שאיפותיהם, להגשים את משאלות ליבם, אבל חלילה לא לכפות עליהם אורח חיים אותו הם אינם מכירים.

 

*

אחד מאבני היסוד הגדולים והעצומים בחינוך, נמצאים בדבריו הנודעים של הרש"ר הירש בפרשתנו. על הפסוק "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים", כותב הרש"ר וזה לשונו:

"בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים. ודווקא על ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורות העיקרי היה לא רק בתכונותיהם, אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורת אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם ושכחו כלל גדול בחינוך: 'חנוך לנער על פי דרכו'. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות מעמקי נפשו…".

וממשיך הרש"ר: "המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב נשאב ממעיין החוכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד איתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד צדדי…

"אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו", מסיים הרש"ר הירש, "אילו הקדימו לשאול את עצמם היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז ה'גיבור' שלעתיד לא היה ופך ל'גיבור ציד' אלא ל'גיבור לפי ה" באמת. יעקב ועשו על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם… אך לא כן היה: 'ויגדלו הנערים'- רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכול לראות כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם".

כמדומני שרשום כאן יסוד היסודות במסכת ששמה חינוך: יש להכיר בטבעם השונה והמנוגד של כל תלמיד ותלמיד.

*

זכורני בראשית ימיי כאיש חינוך פנתה אליי אימא לאחד התלמידים והתלוננה על כך שבנה אינו מצטיין במוסיקה. "הוא חייב להיות מוסיקאי, כמו הדודים שלו", טענה בלהט. אמרתי לה וניסיתי לדבר על ליבה שלכל אחד יש את נטיות הלב שלו, והילד שלה דווקא מצטיין במשחקי כדור, שם נחשב לאלוף של ממש. אבל הדיבורים נפלו על אוזניים ערלות, "הילד חייב להיות מוסיקאי".

אמרתי לה, אני מוכן לנסות שלושה חדשים לראות אם יש לילד משיכה וחוש מוסיקלי. אבל אם ניווכח לאחר תום הזמן כי אין לילד נטיה לכך האימא מוותרת ויותר לא תדרוש זאת. האימא הסכימה. לקחנו את הילד והתחלנו בבית הספר להכשיר אותו למוסיקה, אבל זה היה ממנו והלאה. הוא רק חיכה לשעות ההפסקה, לצאת ולשחק בכדור האהוב עליו. ואכן, כעבור שלושה חדשים הודתה האימא כי הילד שלה לא נועד למוסיקה.

זו דוגמא לכך שכל אחד נברא בצלם ובדמות שונה. וכשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות.

זהו המסר שלנו מפרשה זו. יעקב אינו מתכחש לאחיו עשיו, יודע הוא לנכון כי אח לו בשדות ובדרכים, מלסטם את הבריות וציד בפיו. הוא יודע שהוא אחיו אבל הוא מבין שאסור להם לשבת על ספסל אחד. כל אחד צריך לצאת לאן שהלב שלו נוטה, ולכן מבקש הוא לעזוב את מלאך ה' צב-אות ולצאת לבית המדרש, מקום שליבו חפץ.

ריבוי בתי ספר הוא לא בדיעבד, הוא לכתחילה. כל אחד מוצא את ה'מקום שליבו חפץ', את הצוות המותאם לו, את הקהילה המוכרת לו. בכך שאנו מכירים איש ברעהו ומכילים זה את זה, זהו האות והסימן כי מעשה אבות סימן לבנים ואנו הולכים בדרכי אבותינו שידעו לחיות זה לצד זה, כל אחד כפי נטיית ליבו החיובית.

 

יחד שבטי ישראל

שבת שלום וחודש מבורך!!!

הרב בן ציון נורדמן nordman@jss.org.il

 

השארת תגובה