פרשת כי תבוא

הודאה על העבר ובקשה על העתיד

שנת הלימודים נפתחה בשמחה ובתרועה. יחד עמה חזר הדיון הקבוע שמלווה את המדינה בשנה האחרונה: "הדתה".

מהי הדתה? זהו מונח אותה טבעו מי שביקשו לצערנו לזרוע ארס ושנאה, קיטוב ופירוד בין אחים. וזה כואב ומתסכל. כמייסד מוסדות החינוך  'מדעים ויהדות' מאוד הציק לי הדיבור סביב הנושא, ובפרט על כך כאילו יש חינוך טוב ויש חינוך לא טוב.

ואם תשאלו, איזו 'הדתה' גילו עתה 'חכמינו' בתקשורת? פשוט מאוד. באחד מספרי הלימוד בכיתות הנמוכות נכתב כי החקלאי מנכש חורש וזורע ומרים עיניו למרום, מחכה לגשם. אוי ואבוי! לשאת עיניים למרום בתפילה ובציפייה לגשם זו הדתה חמורה מאין כמוה. לא?

מה פתאום להתפלל לגשם? כאילו הגשם אמור להגיע מעצמו, מטבע העולם, ללא כל תפילה. אנו מאמינים בני מאמינים יודעים כי משעה שמתחילים לבקש "ותן טל ומטר" יש להכין את הגגות לגשם. עד כדי כך אמרו חז"ל שלא לבקש על הגשמים עד שיגיע אחרון שבעולי הרגלים לישראל לביתו, שמא תוך כדי הדרך הביתה יתחילו הגשמים ויסבו לו צער. התפילה מביאה את הגשמים.

דווקא בעיתון 'מעריב' השיבו תשובה הוגנת לכל אותם מחרחרי ריב ומדון שפוצצו את הפרשייה בקול רעש גדול. במאמר מיוחד הם גיחכו את הטענות עד דק. המסקנה שלהם הייתה: לכולם מותר להתפלל, לשחקנים במגרש הצועקים בקול "יש אלוקים", הכלכלנים יגידו בשידור חי "אצבע אלוקים", רופאים יגידו לפציינטים "לא נותר לכם רק להתפלל". לכולם מותר, מלבד לחקלאי המסכן. לו אסור להתפלל. הבנתם את זה?

זו הדתה? זו החלנה!

 

*

בתפילה ישנם שני חלקים: הודאה על העבר ובקשה על העתיד. חלקים נכבדים מהתפילה מוקדשים על הודאת העבר, "מודים אנחנו לך", "נודה לך ה' אלוקינו", ועוד. זה חלק בלתי נפרד מהתפילה להודות על הקיים. ומיד בהזדמנות זו של עת רצון לבקש שוב על הבא.

פרשה זו מתייחדת בהודאה. מי שעולה לבית המקדש ומביא עמו פרי ביכוריו נעמד ומתוודה על העבר ומבקש על להבא. וכך למדנו בפרשה:

"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם… ביערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה, ככל מצוותך אשר ציוויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי… השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו, כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש".

כי זו התפילה האמיתית והרצויה: תודה על העבר, בקשה על העתיד.

 

*

בראשית השבוע ביקרתי בלשכתו של כבוד הרב הראשי לישראל הגאון רבי דוד לאו שליט"א. הוא שקירבני כידיד אמת חלק עמי סיפור אישי אותו חווה. היה זה בטיסה לקנדה לפני כעשור, הרבה לפני התמנותו כרב הראשי.

באמצע הדרך הודיע הטייס על כיס אוויר. ואכן, היה זה כיס אויר כבד וקשה שטלטל את ציפור הברזל אנה ואנה והנוסעים כמו הרגישו שהם נתונים בסכנת חיים.

לצידו של הרב לאו ישב אדם מקריח שחזותו העידה עליו שאינו שומר תורה ומצוות  שפנה אל הרב וביקש ממנו את כיפתו בהשאלה. הרגעים הללו הרגישו לו מתאימים לחבישת כיפה. הרב אמר כי יש לו רק כיפה אחת שעל ראשו אבל הניח את ידו על ראשו של האיש כשהוא אומר לו "בוא נגיד ביחד פרק תהילים". וכך בעוד המטוס מטלטל וחפצים עפים באוויר, ישבו השניים וקראו את פרק כ"ג מזמירותיו של נעים זמירות ישראל." מִזְמוֹר לְדָוִד: ה' רֹעִי, לֹא אֶחְסָר"

התחושה הייתה כי המילים שנכתבו לפני אלפי שנה כמו כוונו לרגעים אלו. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". לאחר כמה דקות פסק כיס האוויר ורוחם דל הנוסעים אט אט שבה אליהם.

או אז פנה הרב לאו לשכנו לספסל והציע לו: "לאחר נס כה גדול, יש מן הכורח לעשות מכך אות זיכרון. הייתי מציע שתקבל על עצמך לומר בכל יום ויום מזמור זה שבתהילים". קיבל על עצמו ההלך את ההצעה ונפרדו איש איש לדרכו.

כעבור שנים, עם עלותו על כס ההוראה והרבנות הראשית, קיבל הרב לאו מאות מכתבי ברכה מכל רחבי העולם. מכתב אחד צד את עיניו: כבוד הרב אולי לא זוכר ולא מכיר אותי. אני האדם שאומר בכל יום את פרק כ"ג בתהילים לפי בקשתו של הרב".

ככה זה כשלא שוכחים להודות ולהתפלל בכל יום.

 

*

לפני צאתי, העניק לי הרב לאו את ספרו החדש 'משכיל לדוד'. בעוברי בין בתרי ההקדמה מצאתי פירוש  נפלא בעניין הנתינה לזולת והייתי שמח לשתף את קוראיי בו.

בדבריו הביא את המעשה הידוע מאדריאנוס המלך שבדרכו למלחמה מצא זקן הנוטע תאנים. שאלו אדריאנוס: למה לך לנטוע תאנים והלוא יש לך מטע שלם? ענה לו הזקן: אם אזכה אוכל בעצמי ואם לא – יאכלו אחרים. הרב לאו עומד על פשר הדו שיח הלכאורה תמוה ומגיע למסקנה כי הזקן לימד את המלך את יסוד הנתינה, דבר שנוגד במעט את מהות המלוכה, כי מלך בדרך כלל מקבל ולא נותן.

לימד הזקן את אדריאנוס דרך חיים: החיים האמיתיים הם חיים של נתינה. מי שמעניק לאחרים – מזכה בעצם את עצמו. ודברי פי חכם חן.

שבת שלום

הרב בן ציון נורדמן לתגובות : nordman@jss.org.il

השארת תגובה