מרים הנביאה ומדעים ויהדות
בבית ספרנו "מדעים ויהדות" בחדרה, התקיימה השבוע בחינת הבגרות הראשונה של תקופת הקורונה. התפעלתי מאוד מהרוגע והפשטות בה נגשו התלמידות לבחינה על חמש יחידות לימוד בכימיה, וזאת בזמן שכל התלמידים שלנו ניגשים לבגרות במקביל לשתי מגמות כשאחת מהן היא מדעית פיזיקה כימיה, ביולוגיה ומוטל.
אך ההתרגשות שלי הייתה בעיקר כאשר הבחנתי בקבוצת תלמידות שהתאספה לפני המבחן לאמירת כמה פרקי תהילים כשבפיהם תפילה חרישית לבורא עולם שיצליח את דרכם בבחינה הקרובה!
דווקא בתקופה זו כאשר כמעט בכל יום עולים לדיון בתקשורת הכללית אזכורים שליליים על הצורך בתיקון 'מעמד האישה' בכלל, ומעמדה ביהדות בפרט. באווירה זו כאשר השבוע התמנה יו"ר חדש לוועדת הכנסת לקידום מעמד האישה, ח"כ עודד פורר. הסערה שקמה בעקבות המינוי חצתה גבולות.
השבוע הצעתי אצלנו בבית הספר לחזור אל ארון הספרים היהודי המקורי, ולבדוק בפרשת השבוע בה צויינה פטירתה של אחת הנשים הגדולות ביהדות במשל הדורות, מרים הנביאה. "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם".
ליקטנו כמה נקודות השופכות אור על דמותה ופעליה הכבירים של מרים הנביאה, מרים מופיעה לראשונה בחומש שמות בשם "פועה", היא הייתה אחת משתי המיילדות העבריות שהתייצבו באומץ מול פרעה מלך מצרים.
השם "פועה" ניתן לה תודות לכך שהייתה פועה לתינוקות בקולה הרך ומרגיעה אותם. בכך מציינים אותה על אומץ ליבה ונחישותה עד כדי מסירות נפש על עקרונותיה לדאוג להצלת הדור הבא והתמסרותה אל העוללים הרכים,
מרים ידעה היטב את הסיכון הרב מול מלך מצרים הרע והאכזר, ובכל אופן התאמצה ליילד את התינוקות העבריים במצרים.
פעילות נוספת, אמיצה והרואית, מציינים חז"ל אודותיה, כאשר עמדה בנחישות מול אביה הגדול עמרם, שהיה "גדול הדור" במצרים כאשר החליט לפרוש מאשתו לאחר גזירתו של פרעה: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו". בני ישראל ראו את מעשהו ופרשו גם הם מנשותיהם
אמרה לו מרים בתו: "אבא! קשה גזירתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא. פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזרתו וספק אינה מתקיימת. אתה צדיק, בוודאי שגזירתך מתקיימת!". לאור דבריה הכנים והנחרצים של מרים, עמד עמרם והחזיר את אשתו, ולאחריו שאר עם ישראל החזירו את נשותיהם.
כתוצאה מטיעוניה של מרים נולד משה רבנו. שאר עם ישראל המשיכו להביא ילדים יהודים לעולם, ובכך הבטיחו את המשכיותו וקיומו של עם ישראל. וכל זה נזקף לזכותה של מרים.
בהמשך, כאשר נולד משה, שמחה ואור מלאו את ביתם למשך שלושה חודשים. ואז, כשבלשי המצרים היו בדרכם לבית עמרם והמשפחה נאלצה להטמינו בתוך תיבה קטנה על פני הנילוס, ברגעים קשים אלו היה נראה כי תקוותה נכזבה. אך היא לא ויתרה, היא המשיכה להאמין, עמדה שם בצד, ושמרה על אחיה – מרחוק… המבט שלה היה גם הוא רחוק רחוק… היא ראתה באותם רגעים היסטוריים – את פוטנציאל העתיד, היא לא הייתה רק 'בייביסיטר', היא דאגה לספינה הגדולה ששמה 'כלל ישראל', שתשוט לכיוון הנכון…
וכך, כתוצאה מהמבט למרחוק, מהעשייה האמיצה ללא חת, משה עצמו הופך להיות השליח הנאמן לגאולת עם ישראל. וכל זה נזקף לזכותה של מרים הנביאה!
גם בהמשך, לאחר נס קריעת ים סוף, כאשר כלל ישראל זכו לגילוי שכינה וראו ישועה למעלה מדרך הטבע ושוררו את שירת הים, מרים מובילה את הנשים לצאת בשיר תודה לבורא עולם, בתופים ובמחולות. זו הדרך בה בחרה מרים, להחדיר את חיזוקי האמונה וההתקדמות בעבודת השם, בחוויה מרוממת של שיר ומחול.
וכעת, בפרשתנו, ברגעי הפרידה של כלל ישראל מהאישה הגדולה הזו, התורה מתארת את הצימאון שפקד את האומה, מבארים המפרשים כי לא היה זה רק צמא פיזי למים גשמיים, אלא צמא רוחני, ערכי, העם צמא לערכים המיוחדים אותה הנחילה להם מרים, בדרכה המיוחדת.
וכך אמרו חז"ל (מסכת תענית) "שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים". בתרגום יונתן מבאר כי מרים הצטיינה בתפקידה בכך שנשאה בעול עם אחיותיה בזמני הגלות השעבוד והטלטולים הקשים, והייתה מפיחה בהם אמונה ותקווה טובה עם הפנים אל העתיד.
ואכן אותה באר, בארה של מרים, מופיעה גם בהקשר לגאולה העתידית באחרית הימים, במדרש (פרקי דרבי אליעזר) מובא: "מי הבאר עתידים (באחרית הימים) לעלות תחת מפתן הבית ומפרים ונובעים ויוצאים שנים עשר נחלים כנגד שנים עשר שבטים… וכל שדה וכרם שאינם עושים פרי, משקין מאותם המים האלה. ונכנסים לים המלח והם מרפאים אותו… נמתקין כמן, ועולים בנחל עד ירושלים… וכל אדם שהוא חולה ורוחץ באותם המים מתרפא… "
יצאנו נפעמים ממעשיה של מרים הנביאה, מתוך המקורות, סמל של מסירות ונחישות סמל ודוגמא לפרנסי ישראל שהעלו את צאן מרעיתם טפח מעל גבי הקרקע בדאגה כנה לטובתם האמתית. אנו לא זקוקים לעסקנות ול'שדולות' כל שהם כדי להעמיד בצורה נכונה ובריאה את מעמדה הדגול של 'אם בישראל'.
ואסיים, מעין הפתיחה, לאחר המבחן האמור, דווחתי על ידי אחת המורות כי לאחר סיומו המוצלח התקבצו התלמידות לאמירת מזמורי תודה מספר התהילים, בהודאה עמוקה לבורא עולם על כך שהמבחן היה מוצלח. נרגשתי לשמוע את אקורד הסיום הנפלא הזה…
בשבילי הייתה זו היא דוגמא וסמל לשמו – מהותו של בית הספר 'מדעים' – ו'יהדות'!
בתקווה ובתפילה שנזכה להמשיך ולצעוד בדרכי אבותינו, אבות ואמהות, לשם לתפארת ולתהילה.
שבת שלום
הרב בן ציון (בנצי) נורדמן
