פרשת אחרי מות- קדושים

#המדינה שבדרך

פעם זה היה בקצה העיר, היום זה הפך מרכז העיר. בית הספר 'מדעים ויהדות' נבנה במקורו רחוק מהיישוב, צמוד לבית העלמין ולחלקה הצבאית. היום, עם הבניה המאסיבית מסביב, זה הפך למרכז הווי העיר חדרה. בניני יוקרה מקיפים את בית הספר מכל עבר.

בטקס המרכזי השבוע לזכר הקדושים שנשפך דמם על קדושת הארץ נשאתי דברים בפני התלמידים . בדבריי הצבעתי על המדרש (מדרש תהלים כ') המספר על אב ובנו שהלכו בדרך. התעייף הבן ושאל את אביו: "היכן היא המדינה?" (בלשון חז"ל מדינה זו עיר). אמר לו: "בני, סימן זה יהא בידך, כשתראה את בית הקברות לפניך, הרי היא המדינה קרובה לך".

"כך הנביא אומר לישראל", ממשיך המדרש, "אם ראית הצרות שיכסו אתכם, מיד אתם נגאלים שנאמר – יענך ה' ביום צרה".

הקמתה של המדינה היתה עם סימן כואב זה 'כשתראה את בית הקברות'. אלפי חללים שהותירו חלל עצום בלבבות הקרבנו בשביל המדינה הזו. בלי בית קברות, בלי מסירות נפש לא זוכים לישוב ארץ ישראל, לא הינו זוכים להיות כאן בעיר חדרה ולראות את פריחת עולם היהדות מחדש.

המדינה כל כך קרובה לבית הקברות הזה, ממש כמו במשל. זהו רצון ה' שכך תיבנה הארץ, "ואומר לך בדמייך חיי", במסירות נפש, בדם ובכאב, כי לא ככל הארצות – ארץ ישראל, ולא בכדי אמרו חכמינו כי "ארץ ישראל נקנית בייסורים".

 

*

פרשתנו פותחת בסיפור פטירתם הטראגית של בני אהרון, נדב ואביהוא, בבואם להקריב אש זרה לפני ה', "אשר לא ציווה אותם". קטורת הוא דבר נעלה ושמימי, עליו נאמר כי מי שיעשה במתכונתו ימות. עד כדי כך, זהו דבר שבין ישראל לאביהם שבשמים ורק לכהן הגדול היה מותר להקריב קטורת בזמנים מקודשים כמו יום כיפור.

נדב ואביהו היו אנשים גדולים וצדיקים, היו עתידים לרשת את משה ואהרן בהנהגת העדה, ובכל זאת חטאם היה "אשר לא ציווה אותם", וכל כך למה הקפידו עמם משמים?

החידושי הרי"ם מבאר לדרכו כי כל מצווה שאדם עושה הוא מצווה למסור את נפשו בעשיית המצווה עד כלות. ואיך יחיה האדם אם יתמיד בעשיית המצוות? בא ציווי הבורא ומכניס חיות לתוך האדם, הציווי נותן לאדם את הכוח והעוז לעשיית המצווה.

נדב ואביהו אכן היו אנשים מורמים מעם, ועשו את מצוות הקטורת עד כלות הנפש. דא עקא והיה חסר הציווי שמעניק חיות לאדם, וכך נותרו הם ללא חיות. הקריבו עצמם במסירות נפש יחד עם הקטורת לריח ניחוח אשה לה'.

אנחנו אנשים פשוטים, אבל מוסר השכל יש לנו ללמוד מהפרשה, שלא לעשות את ציווי הבורא כמצוות אנשים מלומדה, אלא עד כלות הנפש. זה מה שנדרש מעמנו. הקב"ה מעניק לנו חיות מיוחדת שנמשיך לחיות ולעשות עוד מצוות, כמו שאנו אומרים בשבתות אלו בפרקי אבות: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".

התורה והמצוות הם לא עול, להיפך, הם זיכוי, כמו שנאמר "נותנת חיים לעושיה".

*

פרשות אלו מלאות בחוקים ומשפטים, אדם חייב חוק ומשפט, חייב מסגרת. לא עושים דברים על פי הלב והרגש אלא לפי חוקים וכללים . "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'".

גם כאן נקטה התורה "וחי בהם", התורה דווקא מעניקה חיות למי שמקיים את המצוות.

כולנו יודעים לומר, שבכל חברה חייבים להיות חוקים, ועם זאת, לא תמיד אנחנו שומרים עליהם. חוקי התנועה  למשל … ו אפילו בדברים פחות חשובים  כמו משחק כדורגל, שבו החוקים מאד ברורים, אנחנו עוברים על החוקים לפעמים אבל אנחנו יודעים לאן לחזור, החוקים מראים לנו את הדרך. "תורה מלשון הוראה" נאמר בזוהר, שמורה לנו את הדרך בה נלך.

אנחנו מדי פעם מופתעים לגלות שילדים קטנים קולטים יותר ממה שנראה לנו. אני רואה את זה בבית אצל ילדתי הקטנה כבת 4 שמבקשת סיפורים של גדולים וקולטת את כל המסרים ולו הדקים ביותר. אני רואה את זה בדברים שנאמרים לתלמידי בית הספר ביניהם ילדים בגן חובה בני 5 ועד תלמידי כיתות י"א. המסר שנאמר הוא מכוון לגדולים והקטנים קולטים לא פחות.

אז בואו נשמור על מסרים ושפה אחידה כבר מגיל הרך, ונרגיל אותם לחוק וסדר , למסגרת המשפט, כך יגדלו כשורה ויתנהגו בהתאם לנחת רוח.

 

שבת שלום ומבורך

 

הרב בן ציון ( בנצי) נורדמן

 
 
השארת תגובה