פרשת במדבר

כאיש אחד בלב אחד

 

אנו עומדים כיום ערב חג השבועות – חג מתן תורה, ואם אמרו לנו חז"ל כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, הרי שלאחר יציאת מצרים באה גם קבלת התורה. בכל שנה ושנה מחדש. זו בעצם התשובה המרכזית לכך שאנשי כנסת הגדולה תיקנו לקרוא לחג הזה בשם "זמן מתן תורתנו", ולא זמן קבלת התורה. כי בכל שנה ושנה מגיעה התורה מחדש ומתדפקת על דלתותינו.

כשנתבונן נראה כי כשהתורה מתייחסת למסע בני ישראל, היא עושה זאת בצורת רבים "ויסעו… ויבואו… ויחנו", אבל בהגיעם אל הר סיני, לפתע משתנה ההתייחסות לעם ישראל ועוברת מרבים ליחיד: "וַיִחַן שם ישראל נגד ההר" – לשון יחיד – עם ישראל חנה אל מול ההר.

מביא רש"י מהמכילתא: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת". דהיינו, האחדות הייתה היסוד וההקדמה לתורה. ללא אחדות לא יכלו בני ישראל להגיע אל המעמד הנכסף של קבלת התורה.

ולמה באה התורה להדגיש את עניין אחדות בני ישראל בדיוק למרגלות הר סיני? אלא, ידוע במקורות כי "הכנה גדולה מהמצווה". ההכנה למצווה היא לא פחות חשובה ואולי אפילו גדולה יותר מהמצווה.

וכל כך למה? מסבירים בספרים הקדושים, כי המצווה הנעשית על ידי האדם, לפעמים נעשית ממילא, כ"מצוות אנשים מלומדה", מתוך רגילות וללא מחשבה ורצון כלל. וכפי שאמר אחד מהאמוראים הקדושים בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פ"ב, ה"ד) כי הינו מחזיק טובה ומוקיר את ראשו שמתנועע בשעת התפילה וכורע ב'מודים' מתוך אינסטינקט קבוע.

הרגילות במצוות מעקרת את תוכן המצווה. רק אם ישים האדם אל ליבו את גודל המצווה ויקרתה או אז יזכה אכן לאורות של המצווה. כשאדם מתכונן למצווה ונערך אליה, הרי שהוא אכן עושה את המצווה שלא ברגילות, אלא בהכנה ראויה ואז המצווה היא בשלימותה, ללא פגם.

וכך אמר הרבי אלימלך מליז'ענסק על מה שאמרו חז"ל "נאנס אדם ולא עשה מצווה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו", מסביר הרבי אלימלך כי בכך שנשפו חמדה ונשתוקקה לעשיית המצווה הרי היא כאילו עשאה בפועל ממש, גם אם לא הצליח לקיים אותה באופן מעשי.

ועוד מוסיף הרבי אלימלך, כי ניתן לומר כי המצווה הזו שלא נעשתה עוד גדולה וחשובה יותר מזו שנעשתה. כי זו המצווה שנעשית מלווה לא פעם בפניות כאלו או אחרות, מחשבות פסולות ובלתי ראויות, ואילו ההכנה למצווה? היא טהורה ונקייה מכל רבב.

מכאן למדנו מעט על גודל ההכנה למצווה שהיא אף גדולה מהמצווה עצמה.

*

 

האדמו"ר רבי יהודה אריה לייב מגור מסביר בספרו 'שפת אמת' את כפל הלשון בברכת התורה: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו". מה ההבדל בין תורת אמת לחיי עולם?

ומסביר ה'שפת אמת' כי אלו שני בחינות והגדרות: אנו מברכים קודם על עצם נתינת התורה ובנוסף מודים על כך שנטע בתוכנו את המוכנות והיכולת לקבל את התורה.

וזו בעצם היסוד לקדושת ליל שבועות, כאשר נהוג בכל תפוצות ישראל להקדיש את הלילה הזה לליל לימוד התורה והכנה הראויה. כי רק בהכנה נאותה ניתן לקבל את התורה מחדש ולזכות בה.

ואכן מסבירים בספרים הקדושים כי על ידי טהרת הלב ניתן להגיע לתורה, ומהי טהרת הלב? עסק התורה. כשאדם עוסק בתורה, הרי גופו ונשמתו מתעלים ומתחברים לבורא עולם נותן התורה ועל ידי כך הוא אכן זוכה לקבל את התורה.

וישנה גם ההכנה שהייתה אז במתן תורה ותקפה גם להיום: אחדות וערבות הדדית. מה שהיה טוב לפני 3,000 שנה במעמד מתן תורה כשהיו כולם "כאיש אחד בלב אחד", בוודאי טוב גם היום.

עלינו, על כל אחד מתוכנו מוטלת השליחות והחובה, לדאוג לאחדות סביבנו, להשיל את ההרים, ולגשר על הפערים, למצוא את המשותף ולסלק את המפריד בתוכנו. כי כשנהיה אחד – נוכל לזכות לתורה.

*

אכן יסוד ספירת העומר הוא תהליך של הכנה ארוכה לקראת קבלת התורה. "בהוציאך את העם ממצרים", נאמר למשה רבינו, "תעבדון את האלוקים על ההר הזה". ימי ספירת העומר מסמלים שני דברים ושניהם הכנה למתן תורה.

ראשית, ספירת העומר מסמלת את הקשר של עם ישראל לתורה, ובעיקר את הכמיהה, הציפייה והתשוקה לתורה. כל יום שעובר, מקרב את בני ישראל לייעוד לו הוא מצפה: מעמד מתן תורה. וכמו כל דבר שאנו אוהבים ומצפים לו – אנו סופרים את הימים, השעות והדקות, כן הוא במתן תורה, סופרים את הימים ואת הרגעים לקבלת התורה.

שנית וגם הוא לא פחות חשוב, נושא האחדות. בספירת העומר איבד עם ישראל את טובי בניו, 24 אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בימים אלו שבין פסח לשבועות, אלו מספרים בלתי נתפסים, בכל קנה מידה. וכל כך למה? "שלא נהגו כבוד זה בזה". ימי הספירה מזכירים לנו: אהבו איש את רעהו, נהגו כבוד זה בזה, וכך תזכו לאריכות ימים ולתורה בה נאמר: "כי היא חיינו ואורך ימינו".

זה הזמן לשאת תפילה כי נזכה לקבלת התורה בשמחה ובדיצה, מתוך אחדות נפלאה וערבות הדדית. יחד שבטי ישראל!

 

שבת שלום

וחג שמח ומבורך.

 

בן ציון נורדמן

 

השארת תגובה